מקיים או לא מקיים – זו השאלה?

מאת: יעל הלפמן כהן

הצורך בפתרונות מקיימים נחשב לאחד המניעים לצמיחת תחום הביומימיקרי. אך האם בהכרח פתרונות ביומימטיים הם גם מקיימים?

סוגיה זו העסיקה קבוצת חוקרים מגרמניה, שפרסמה לאחרונה מחקר ראשון ומקיף העוסק בהערכת קיימות שיטתית של פתרון ביומימטי קיים.
הערכת הקיימות התבססה על שיטת,  PROSA (product-specific sustainability assessment)  
כאשר הפתרון הביומימטי הושווה לפתרונות חלופיים, לא ביומימטיים.
הפתרון הביומימטי שהוערך הוא מתחום האדריכלות. מדובר בתקרת צלעות באולם הרצאות, שנבנה בשנת 1960 באוניברסיטת פרייבורג  Freiburg)) שבגרמניה.

 

                                           תמונה מאת  cc2.0 patrick siemer   

 

מקור ההשראה לפיתוח התקרה הוא עצם חלולה, כאשר הקשר בין מבנה העצם לתכונותיה המכאניות נחקר ותורגם למודל של כוחות מתיחה ולחיצה. עצם, כידוע, היא מבנה ספוגי וחלול, המצטיין בחוזק יחסית למשקל. העומסים מפוזרים בעצם בצורה אופטימאלית. החומר של העצם למעשה קיים במקומות בהן נדרשת עמידות בפני עומסים.

הארכיטקט האיטלקי פייר נרוי (Pier Luigi Nervi ) היה הראשון שאימץ את עיקרון המשקל הקל של העצם ותרגם אותו למבנה דמוי צלעות, המספק חוזק מחד וחיסכון בחומר מאידך. בפטנט שנרשם בהקשר פיתוח זה מצוין במפורש המודל הביולוגי (העצם). עיקרון זה אומץ ע"י הארכיטקט הקר (Hecker) ב- 1960 ויושם בתקרת אולם ההרצאות  באוניברסיטת פרייבורג התוצאה היא תקרה חזקה וקלה. 

תקרה ביומימטית זו הושוותה לשתי תקרות אחרות. ההערכה כללה התייחסות לכל ממדי הקיימות, לרבות הממד החברתי, הכלכלי והסביבתי. לצורך כך בוצע ניתוח תועלות, ניתוח חברתי, וניתוח מחזור חיי מוצר (LCA) לבחינת השפעות סביבתיות. התוצאות מראות שלמרות שהתקרה נבנתה ב- 1960 היא עולה בהערכת הקיימות שלה על פתרונות חדשים יותר של תקרות קלות.

מקרה זה מחזק את הטענה אודות הקשר בין ביומימיקרי וקיימות. החוקרים מציעים להמשיך ולהשתמש במתודולוגית ה- PROSA  להערכת הקיימות של פתרונות ביומימטיים נוספים.  

 

למידע נוסף