מאת: דפנה חיים לנגפורד
האם אפשר באמצעות מספר מספר חוקים פשוטים, העדר ריכוזיות ולקיחת אחריות, בדומה להתנהגות בנחילי חרקים, לצמצם באופן דרמטי את מספר החוקים בהם אנו נעזרים? בניסוי תנועה פורץ דרך בעיירות שונות באירופה הוכח שהדבר אפשרי.
האם אפשר באמצעות מספר מספר חוקים פשוטים, העדר ריכוזיות ולקיחת אחריות, בדומה להתנהגות בנחילי חרקים, לצמצם באופן דרמטי את מספר החוקים בהם אנו נעזרים? בניסוי תנועה פורץ דרך בעיירות שונות באירופה הוכח שהדבר אפשרי.
ללא רמזורים, תמרורים, סימני דרך, מדרכות וכבישים, חולקים בעיירה Poynton
שבבריטניה 26,000 כלי רכב, והולכי רגל רבים את השטח הציבורי בהצלחה יתרה, ואפילו תוך
צמצום מספר התאונות שיש בהן נפגעים. גישת ה"שטח המשותף" מעודדת שיתוף של
כל המשתמשים בדרך: כלי הרכב, רוכבי האופניים והולכי הרגל, תוך כבוד הדדי.
מהנדס התחבורה ההולנדי, ,Hans Monderman תכנן את העיירה הבריטית Poynton בשיטת ה"שטח המשותף" - העיירה הסואנת ביותר מבחינת תחבורה
שתוכננה בשיטה זו עד היום. הצורך בשינוי תכנון התחבורה בעיירה זו נבע מהגידול הרב
במספר כלי הרכב, והעליה במספר תאונות הדרכים.
מהנדסים שינו לחלוטין את הצמתים במרכז העיירה, ביטלו את הרמזורים ואת התמרורים,
ויצרו שינויי טקסטורה בלבד בדרכים השונות, שמטרתם לסמן לכל אחד מהמשתמשים בשטח
המשותף את מקומו. במקום תמרורים ורמזורים על המשתמשים בשטח לפעול לפי שני חוקים
פשוטים: הצמדות לימין והגבלת מהירות.
שנה לאחר תחילת הניסוי, עולה כי "השטח המשותף" מאפשר זרימה
חלקה של תנועה באופן סימולטני. עובדה זו הופכת את מרכז העיירה למקום בטוח יותר ואטרקטיבי
להולכי רגל, ולכן גם גורמת/מסייעת לעלייה בפעילות המסחרית במקום.
בטבע חולקים נחילי ארבה, להקות ציפורים, שיירות נמלים ובעלי חיים חברתיים נוספים שטח משותף, תוך יצירת תנועה הרמונית של עשרות אלפי פרטים. התנועה המשותפת לא מתרחשת כתוצאה מהנהגה ריכוזית, אלא כהתארגנות עצמית של הפרטים. הפרטים בקבוצה פועלים על סמך מספר מצומצם מאוד של חוקים בסיסיים, ועל סמך תקשורת מקומית ישירה או עקיפה רק עם הפרטים הסמוכים להם. באופן זה מגיעות להקות ציפורים, כמו גם נחילי דגים וחרקים ממקום למקום ללא "תאונות" וביעילות רבה. האם ניתן להרחיב את הניסוי מעיירות לערים גדולות יותר? זה, ככל הנראה, תלוי רק בנו, וברמת האחריות האישית שנסכים לקחת על עצמנו.
.
